סביבה נקייה מכימיקלים כטיפול אפקטיבי באוטיזם
המהפכה
התעשייתית והתפתחות המדע שהביאה איתה הביאו איתן לא מעט ברכה ובוודאי
שנוחות רבה יותר. אבל התוצאות של המרוץ לשנות את הסביבה נשאו איתן גם
מחיר; אותו מדע שמצא תרופות חדשות מצילות חיים ופיתח את המחשב, ייצר גם
חומרי הדברה וכימיקלים רעילים אחרים, ושיחרר אותן לסביבה בלי שום ביקורת.
אנחנו חיים בעולם שבו אלפי כימיקלים חדשים נוספים לסביבה מדי שנה. עולם,
שבו ניתוח מדעי ומודעות ציבורית לזיהום סביבתי מוגבלים במקרה הטוב, ועולם
שבו ההשלכות לגבי החיים ב"מרק הרעלים" מחמירות יותר ויותר. היום, אין כבר
מקום על פני כדור הארץ שאינו מזוהם בגלל מעשי ידי אדם.
רוב
הכימיקלים הסינתטיים שאנחנו נתקלים בהם בחיי היום יום מיוצרים מנפט ופחם.
אנחנו נחשפים לכימיקלים האלה ואחרים בצורות שונות: באוויר שאנחנו נושמים,
באוכל שאנחנו אוכלים, במים שאנחנו שותים, בחומרים שאנחנו נוגעים בהם. אדם
ממוצע ששותה מי ברז ואוכל דייאטה רגילה נחשף לפחות למאה כימיקלים ביום,
ולעתים קרובות לכמות הקרובה יותר למאתיים כימיקלים (מתוך הספר Food Allergies and Food Intolerances by Jonathan Brogstoff and Linda Gamlin).
להלכה,
גופים ממשלתיים הממונים על הגנת הסביבה אמורים לפקח על שיעור הכימיקלים
הרעילים בסביבה דרך תקנות המגבילות את שיחרורם ממפעלי תעשייה, ועריכת
מחקרים הקובעים מהי הכמות הבטוחה לשימוש. אבל למעשה, בין היתר בגלל לחצים
פוליטיים וכלכליים, לא תמיד המגבלות על התעשייה חמורות מספיק. גם ההליך
שבו נקבעת מהי הכמות הבטוחה לשימוש רחוק משלמות. בהליך זה לא מביאים
בחשבון אוכלוסיות רגישות במיוחד, ומתעלמים מ"אפקט הקוקטייל" – כיוון
שהחומרים האלה מצויים כבר בסביבה וביחד הם יוצרים תגובה שלילית פי כמה מכל
אחד מהחומרים האלה לחוד.
למאמר המלאה כפי שפורסם באתר תפוז