תחקיר: מה שהמדינה מסתירה מכם על איכות המים והאוויר
פרשת
רמדיה לימדה אותנו מה המחיר של היעדר פיקוח ראוי. כשמדובר במזהמים
סביבתיים, העניין מסתיים לא אחת בפגיעה קשה בבריאותנו. היקף הזיהום שאינו
מפוקח עצום. בחרנו להתמקד בחומרים הלא מפוקחים (או המפוקחים בקושי)
המסוכנים והנפוצים ביותר, חומרים שלמרבה הצער תוכלו למצוא באוויר, בברז,
או בחוף הסמוך לביתכם.
מה לא בודקים באוויר?
הדיוקסינים והפורנים נחשבים למזהמים הכימיים הגרועים והמסוכנים ביותר
שפולטת התעשייה לאוויר. הסוכנות האמריקאית להגנה על הסביבה (ה-EPA) אפילו
הגיעה למסקנה שאין טעם לקבוע להם תקן, כי כל חשיפה היא מסוכנת.
בין המזהמים: מפעלי פלדה, מחזור מתכות, ייצור מלט, נייר, וכן בתי זיקוק, אבל במקום אחד לא תמצאו אותם – בתקן הישראלי.
מה לא בודקים במים?
התקן הישראלי מכיל רק כמחצית מהחומרים המופיעים בתקן האמריקאי, והוא גם
מחמיר פחות. בין החומרים שלא מופיעים בתקן: כמה מחומרי ההדברה הנפוצים
בארץ, וכן ממיס אורגני בשם דיכלורמתן (ממיסים אורגניים הם המזהמים
העיקריים של מי התהום), שהתעשיות הכימיות והפרמצבטיות עושות בו שימוש
נרחב. חומרים אחרים מופיעים בתקן בריכוז מותר הגבוה מהמקובל במערב.
לפעמים, כמו במקרה של הטריכלורואתלין, בריכוז גבוה פי עשרה.
לתחקיר המלא כפי שפורסם במדור בריאות של עיתון YNET