היה היה פעם איכר בכפר רות ליד מודיעין שגידל הרבה ירקות

היה היה פעם איכר בכפר רות ליד מודיעין שגידל הרבה ירקות .
אהבו תושבי האזור את הירקות של האיכר ,אבל לא רק הם, גם עדר צבאים קטן שחי לו על הגבעה ליד שדה האיכר.
הצבאים אהבו במיוחד חסות ועלים צעירים של ברוקולי וקולרבי.
וכך היה האיכר עובד ,שותל ומעשב במהלך היום והצבאים היו מגיעים בלילה וחוגגים בארוחת ירקות.
מה שכן הצבי היא חיה מנומסת ולא מיתנפלת על הערוגה ,אלא מתחילה בקצוות הערוגה וכל ערב מתקדמת .
וישוטט האיכר באינטרנט בעזרת חמו המדען וימצא רעיון ……פיזור צואת אריות בין הערוגות .
האיכר הרים טלפון לשמוליק – הזואולוג של גן החיות התנכי בירושלים (האיכר ושמוליק עשו מילואים יחד- לא לשכוח הסיפור מתרחש בארץ ישראל).
שמוליק פסל את העינין על הסף .."תשמע זה לא עובד , זה סתם שטויות, בעבר אנשים לקחו צואת אריות למטרות כאלו ואחרות אבל לא חזרו שוב".
היתעקשות של האיכר הביאה את שמוליק לוודא שהאחראים על האריות יאספו את הגללים שלו (ועוד אילו גללים) במקפיא של גן החיות.
כעבור שבוע האיכר נסע לגן החיות לאסוף את התוצרת.
חברות וחברים העסק מסריח כמו שרק האריות והאיכר יודעים.
האיכר היגיע לכפר רות עם אף שורף ופיזר את הגללים בין הערוגות בדיוק במקום שעד אליו הגיעו הצבאים בכירסומם.
למחרת חזר האיכר לשדה וראה זה פלא הכירסום לא היתקדם במעלה הערוגה.
טוב חשב האיכר אולי זה מיקרה אבל גם למחרת ובלילה שאחרי למחרת וגם שבוע אחרי לא היו אכילות נוספות.
גם היום 3 שבועות לאחר אותו ערב הצבאים לא חזרו.

 
לא יודע אם הייתי רוצה שיהיו אריות בכפר רות אבל לפחות הצבאים חושבים שיש.(קוראים לזה זיכרון גנטי )
 
מוסר השכל שלי:
פעם היה איזון בטבע וחשוב שכל אחד מאיתנו ,בחלקת אלוהים הקטנה שלו ,י